"חיי כה משמימים- לא קיים בכל העולם דבר אשר ירטיט את כנפיי" רטן לעצמו הזבוב הצעיר, בלי לשער אפילו מה מצפה לו.
הגיעה שעת הדמדומים ואיתה גם רחשי ביטנו של הזבוב- הוא החליט לחפש מענה בפח הזבל הראשון שיתקל בו. בעיתו מחפש הסתנוור חברינו המכונף, והנה האור היפה ביותר שאי פעם שטף את עיניו- כאן סיפורו מתחיל.
בלי משים מצא עצמו הזבוב נמשך אחר האור, כאילו הוא תחת כישוף. בחשש שהאור יברח ויעלם הזבוב האיץ.. והאיץ.. והאיץ- ואז הוא ראה אותה, האחת שתשנה את חייו לעד.
הייתה זאת מנורה, אורה הסגול התעצם באלפי מונים בעיניו הרבות של הזבוב.
הזבוב חכך במוחו מה לעשות "שאגש אליה? לא, איני יכול- אני מלוכלך מידי. אתנקה לי בשלולית ואחזור לדבר איתה מחר!" מרוב התרגשות כמעט התנגש בפח זבל אחד בדרכו חזרה הביתה.
לאורך כל היום שלמחרת לא הצליח להביא עצמו לעשות דבר, מלבד לחשוב עליה. כשהגיע השעה בה השמש מתכסה זינק הזבוב בחיוניות והתחיל בדרכו אל עבר המנורה.
מלא תעוזה ניגש אל עברה ופצח במשפט שניסח בקפידה בראשו מבעוד מועד: "שלום לך מנורה יקרה, יופייך מתעלה על כל דבר אחר אשר ראיתי בחיי" – הוא לא זכה לתשובה.
"בטח היא ביישנית" הרגיע את עצמו, "ואולי היא מתעלמת ממני. בשבילה אני ככל שאר הזבובים שבאים לבקר אותה, ואילו היא המנורה היחידה בחיי". המחשבה העציבה אותו והוא החליט לעזוב לעת עתה.
ביום העוקב שוב פעם לא הצליח הזבוב לגרש את המנורה הנכספת ממחשבותיו והחליט שאין עליו להתייאש- הוא יהיה איתה גם אם אינה משיבה לו.
שעות היה מעביר הזבוב לצידי המנורה ללא משים. הבילוי איתה השכיח ממנו כל רעב, צמא וצרה- היא זרחה והוא כבה.
חלפו להם הימים וזבובינו נחלש- הוא כבר לא היה יכול לפרוש את כנפיו.
הוא לא זכר שום דבר חוץ מהמנורה, ושום דבר שהיה לפניה- עכשיו, כשאיבד הכול, הבין מה נותר לו לעשות. בכוחותיו האחרונים גרר עצמו לעברה עם רגליו הקדמיות, שכן האחוריות התנוונו כבר ממזמן. תוך זינוק מלא ייאוש הוא הגיע אליה- וכך נהיו הזבוב והמנורה לאחד.
