בתוכי מתחוללת סערה.

כבר שנים רבות שהיא מוחזקת נעולה בפינה החשוכה ביותר ברשותי.

את עול השמירה הפקדתי בידי החייל הטוב שבחזקתי – הוא מחושב, יעיל וקר.. קר רוח.

תחילה, הסערה השובבה הצליחה להערים על השומר ולברוח, מידי פעם – ונוכחותה בי הייתה מורגשת.

אולם, עם הזמן הלוחם אילף הסערה ואט אט נחלשה – נשארנו רק הוא ואני.

במרוץ השנים סיגלתי לעצמי ממאפייניו השונים – הפכתי למחושב שבמחושבים, ליעל שביעילים ואף למדתי לבוז כמותו ליריבתו המובסת, הסערה.

מעט החייל ידע, ובשאננותו הסערה הצליחה בגלותה לאגור כוחות לשם בריחה אחת ואחרונה.

וכך יום אחד הפריעה לשגרתי המוקפדת מעין הרגשה נוסטלגית, שכבר שכחתי מעצמי.

לפני שהספקתי לתת שם לתופעה המרעננת, היא דוכאה – החייל שלי נשבע לעצמו שלעולם לא יסלח לסערה על השפלתו. ובדיוק כאשר הריקנות המוכרת הכתה בי מחדש הבנתי מי זאת הייתה שהציפה את ליבי.

ועכשיו המאבק האמיתי מתחיל – אני כנגד חברי הראשון והקרוב מכולם, במטרה להציל סערה אחת קטנה ותשושה.