קטעים של יובל

בחורות השדה היקרות – הנכן הפרחים של חיי.

כל אחת יפה ומיוחדת, ואני כמו ילד שובב – רץ בדשא יחף, לחפש את האחת שאוכל לקרוא לה שלי.

את הציפייה שלי אתן שותות כמו מים והתקווה שלי מחליפה בשבילכן את קרני השמש הבהירות.

ככל שאני משקה אתכן יותר, כך אתן גם יותר יפות בעיני.

והנה אני עושה את הצעד הגורלי ומושיט את ידי כדי לקטוף האחת שטיפחתי שבועות.

אך לצערי אני מגלה שהציפייה והתקווה לא רק יצרו את עלי הכותרת היפיפיים, אלא גם קוצים הידועים באכזריותם.

דקור וחבול עומד אני בדילמה – אם אמשיך להזין אתכן בלשד נשמתי, עשוי אני לבסוף למצוא אותה בוהקת וזוהרת, פורחת מתוכי.

אך באותה המידה, ידיי עלולות להיות כה פצועות שכשאשר האחת תיקרה בדרכי, לא אהיה מסוגל לאחוז בה.

מהצד השני קיימת האפשרות שאפסיק להוות את מקור כוחן, וכך לא תוכלו לפגוע בי – לא כאשר קוציכן נבולים.

אך יפותיי, אתן פחות תרגשוני כאשר בעיני רוחי תהיו נפולות.

אפנה את השאלה אלכן, בחורות השדה, כי בינתיים התשובה חומקת ממני.